ציון כהן

באמצע שנות ה– 80 גבר בארץ הצמא לבידור ביתי ועלה על ההיצע הדל שסיפקה הטלוויזיה הישראלית. לא הוקרנו בה סרטי אקשן ולעתים רחוקות ניתן היה לקלוט סרטים כאלה רק בשידורי תחנות הטלוויזיה של ירדן ולבנון. כתוצאה מכך נפתחו הרבה ספריות וידיאו שכונתיות ופרחו, תחנות כבלים פירטיות צצו כפטריות אחרי הגשם, וכמעט בכל בית התווסף לצד מקלט הטלוויזיה מכשיר וידיאו (ד”כ מתוצרת יפנית). צורת בילוי חדשה קרמה עור וגידים — צפייה בסרטים בסלון הבית.

 

באותו זמן בהוליווד, רכשו שני בני הדודים הטבריינים, מנחם גולן ויורם גלובוס, את חברת ההפקה הקטנה CANNON והתחילו לנפק להיטי אקשן שזכו להצלחה קופתית בבתי הקולנוע, אך גם גרפו רווחים מהפצה בשוק הווידיאו הביתי.

 

זו הייתה שעתו הגדולה של ז'אנר האקשן. לצד כוכבי עבר שזכו לעדנה מחודשת, כמו צ'רלס ברונסון ולי מרווין, קם דור של שרירנים המפליאים באגרופיהם, כמו צ'אק נוריס, ז'אן קלוד ואן דאם וסטיבן סיגל. CANNON  התמחתה בז'אנר זה, וחקקה לנצח את דמויותיהם ושריריהם המסוקסים בראשם של המוני צופים נלהבים. הסרטים, שנצפו בבסיסים צבאיים, במסיבות ביתיות של מתבגרים, ושודרו ללא סוף גם בתחנות הכבלים הפירטיות, סיפקו שעה וחצי של בידור טהור, אסקפיסטי ומשחרר.

 

מז'אנר האקשן התפתח בשנות השמונים תת ז'אנר — סרטי אומנויות הלחימה. ניצניו נראו בעשור הקודם בסרטי ברוס לי ותלמידיו ובסדרות טלוויזיה כמו “קונג פו.. סרטים אלה פתחו צוהר אל מסורות הלחימה המזרחיות. גיבורי סרטים אלו לא הזדקקו לאקדחים אלא יכלו לנצח את יריביהם בידיים חשופות או בנשק קר אך מתוחכם. יחד עם האקזוטיקה של המזרח וסודותיו, נחשפו בסרטים האלו לוחמים יפנים אכזריים, חסרי פנים, מיומנים בשיטות רצח, לבושים שחור או אדום, שזכו לפופולריות עצומה — לוחמי הנינג'ה. סם פירסטנברג היה ממבשרי הז'אנר וממנסחיו. בשורה של סרטי נינג'ה ואומנויות לחימה, שזכו להצלחה קופתית וביתית גם יחד, טבע את חותמו הייחודי בז'אנר. תוך רגישות למגמות עולמיות בין–תרבותיות, שהחלו לתת אותותיהם בשנות השמונים.

 

נ י נ ג ' ו ת  , ה ן  ב כ ל  מ ק ו ם — ה נ י נ ג ' ה  ח ו צ ה  א ת  ה ק ו ו י ם

 

סרטו הראשון של סם (שמואל)  פירסטנברג, נקמת הנינג'ה (1983) היה סרטו הראשון ב CANNON  וראשית דרכו ופעילותו בז'אנר אומנויות הלחימה בכלל ובסרטי הנינג'ה בפרט. הסרט, שהוא חלק שני בטרילוגיה (פירסטנברג ביים גם את החלק השלישי( מושפע מסרטי נינג'ה יפניים מוקדמים ומאופיין באלימות גרפית קשה, שכוללת רצח ילדים ונשים. גיבור הסרט, צ'ו, לוחם נינג'ה, עוקר מיפן לארה”ב עם בנו ואמו לאחר שמשפחתם נטבחת ע”י קבוצת נינג'ה יריבה. בתמיכתו של ידידו האמריקני בריידן, הוא מתחיל חיים חדשים כאוּמן, שמייצר בובות מסורתיות יפניות. אלא שבריידן סוחר האמנות גם מתגלה כסוחר סמים בקנה מידה בינלאומי. והוא מנצל את צ'ו ומסבך אותו עם המאפיה המקומית. בריידן, שבקיא ברזי הנינג'ה, משתמש בהם בחיסול יריביו המקומיים, בעוד שצ'ו, כלוחם נינג'ה מסורתי בוחר להשתמש בכוחותיו רק בכדי להגן על משפחתו מחוסר ברירה. סנונית ראשונה זו של פירסטנברג בז'אנר, מכילה אלמנטים ומוטיבים שיופיעו ביצירותיו הבאות. בסרט הגיבור היפני משווק את תרבותו ומרכולתו )הבובות( לציבור האמריקני ומנחיל את המסורת המשפחתית )רזי הנינג'ה( לבנו הגדל כילד אמריקני. גם בריידן, האנטגוניסטי, נושם וצורך את התרבות היפני, אך לחובתו ייאמר שהוא משתמש בה לרעה כדי לצבור כוח. בניגוד ללוחם נינג'ה אמיתי כמו צ'ו, שעוטה ברדס נינג'ה מסורתי, בריידן עוטה מסיכה מעל ברדס הנינג'ה השחור שלו, שמשווה לו מראה של דמות מסרט אימה. בקרב הסופי כאשר צ'ו נלחם מול בריידן עוטה המסיכה, אנו חוזים במפגן מרשים של אומנות לחימה, ארסנל עשיר של כלי נשק קרים ומיומנות עוצרת נשימה. זהו קרב בין שני לוחמים מרקעים שונים, שמאומנים בתורת לחימה עתיקת יומין זהה. המתח הבין תרבותי טומן בחובו הערצה והשתאות לנוכח הכוח היפני הלא ברור והמסתורי, אך גם פחד ואימה מפניו.

 

ההפריה התרבותית בין יפן לארה”ב, בין מזרח ומערב, יוצרת מוטציה בדמות נינג'ה בלונדיני עם עיניים בהירות. מעין פרי אסור, שמנוגד לעקרונות הבסיסיים של כתות הנינג'ה הסגורות. זהו אלמנט מרתק בשיח הבין תרבותי. הנינג'ה חסרת הפנים, היעילה, הקטלנית והאכזרית היא בבואה של התרבות היפנית, ההישגית בעיני המערב. אבל היא גם דימוי ויזואלי לפחד הקמאי ממנה. בשנות השמונים, החלו תאגידים וחברות יפניות, בעיקר בתחום הרכב והאלקטרוניקה, לתפוס את מקומן של התעשיות המסורתיות האמריקניות, כשהן מציעות מוצרים פשוטים וזולים יותר, אך יעילים הרבה יותר. הפגיעה העיקרית הייתה בתחום הרכב — פאר התעשייה האמריקנית. הנינג'ה מסמלת את אותה פגיעה שספגה הכלכלה האמריקנית. בסרטיו של פירסטנברג ניתן להבחין בהלך הרוח הזה. הנינג'ה, בעלת משמעת ומסורת נוקשים עלולה להוות איום אמיתי, אך ניתן ללמוד מדרך חייה ולהפנים את שיטותיה במטרה להיחלץ ממשברים כאלה ואחרים. עם התפתחות דמותה בסרטים היא הופכת לכלי שרת לגיטימי של כוחות הטוב. ההפריה התרבותית עומדת במרכזו של סרטו הבא של פירסטנברג, העונה לשם, שהוא מעין אוקסימורון, נינג'ה אמריקאי.

 

אם בנקמת הנינג'ה הגיבור צ'ו, נינג'ה אמיתי יפני, משמר את מסורתו ונלחם נגד גרסת נינג'ה מערבית, הרי שבנינג'ה אמריקאי (1985) הגיבור, ג'ו ארמסטרונג, חייל מתבודד, ללא עבר ברור, הוא חניך מערבי לגיטימי של אומנות הנינג'ה. הסרט נפתח במתקפה על שיירה צבאית אמריקנית במדינה עלומת שם באסיה. החיילים מותקפים תחילה ע”י שודדים חמושים, ג'ו מתערב רק כאשר בתו של מפקדו נמצאת בסכנה, והוא מצליח, יחד עם שאר החיילים, להוביל את המגננה, לנטרל את התוקפים ולחלץ את בת המפקד ללא פגע. מיד מופיעים לוחמי נינג'ה הטובחים בחיילים. מנהיגם, לוחם נינג'ה שסרח, מזהה את ג'ו כלוחם נינג'ה על פי סגנון הלוחמה שלו. את דמותו של ג'ו מגלם מייקל דודיקוף, שנראה כמו בן דמותו של ג'יימס דין - נער פוסטר אמריקני בלונדיני. מותו היא דמות שנלקחה היישר מהמערבונים: זאב בודד שלא מכביר במילים, יודע לפעול נכון כשצריך ובעל אינסטינקטים חדים. ג'ו נאלץ להתמודד עם דחייה חברתית שכן חבריו ליחידה ומפקדיו מאשימים אותו במות החיילים, ורק כאשר הוא מוכיח את יכולותיו בקרב ראווה מול המש”ק שלו, ג'קסון )סטיב ג'יימס), הוא זוכה לאמונו ובחברותו לדרך. יש ביניהם חוט מקשר, ג'קסון הוא מדריך אומנויות לחימה בבסיס, ומכאן השניים הופכים לבעלי ברית (וישתפו פעולה בשני סרטים נוספים).

 

עברו של ג'ו נחשף בפלאשבקים שלו מילדותו. ג'ו נמצא בינקותו ע”י שיניוקי, חייל יפני שחי באי עוד מימי מלחמת העולם השנייה, והוא לימד אותו את רזי הנינג'ה. פיצוץ שהתרחש באי פגע בג'ו והפריד ביניהם. ג'ו הפצוע הועבר למשפחה אומנת בארה”ב, התדרדר לפשע ולבסוף מצא את עצמו מוצב כחייל באי בו גדל. סיפור קלסי של נער אסופי, שסוגר מעגל עם עברו ומשלים את ייעודו בתור נינג'ה אמיתי. שיניוקי,

המאסטר שמתאחד אתו, מעניק לו את ברכת הדרך, חוזר על המנטרות ומדגיש בפני ג'ו את חשיבות ייעודו. כל זאת בסצנת חניכה בלתי נשכחת, שזכתה לאזכורים ומחוות בכל סרט דומה (מספורט הדמים של ואן דאם ועד לקיל ביל של טרנטינו). ג'ו יוצא לקרב נגד סוחר הנשק המקומי וצבא הנינג'ות הפרטי שלו חמוש בכלי הנשק

המסורתיים שהוענקו לו וברוח הבושידו- הקוד האתי של לוחם הנינג'ה.

 

שיניוקי וג'ו הם סוכני תרבות הנינג'ה, החוליה המקשרת בין יפן למערב. פירסטנברג מנציח בסרט את הקשר התרבותי ההכרחי והבלתי נמנע בין גיבור אמריקני קלסי, גלגול של הקאובוי, לאומנות הלחימה היפנית המסורתית. הנינג'ה האמריקאי, כמו הקאובוי הוא גיבור בודד, בעל קוד מוסרי, שואף להשיב את הסדר על כנו.

 

בסרט ההמשך, נינג'ה אמריקאי- 2 העימות (1987) ניתן לזהות באופן מובהק וברור את אלמנט המוטציה, כשהוא מוקצן הרבה יותר. ג'ו וג'קסון יוצאים לרפובליקת בננות בדרום אמריקה, אשר בה נחטפו חיילי מארינס שהיו מוצבים במקום. סוחר סמים מקומי שנהנה מהגנת הרשויות, שואף להקים צבא פרטי של

נינג'ות - לוחמי על. עוזרו, נינג'ה מערבי, מאמן ומוביל את ההתקפות הרצחניות של צבא הנינג'ות במדינה. בסרט הזה מושלם התהליך שהחל בנקמת הנינג'ה. ההפריה התרבותית הושלמה, אך יש לה השלכות שליליות, לוחמי נינג'ה מופיעים בקצה השני של העולם - אמריקה הלטינית. בסרט לא מופיעים נינג'ות מיפן, אלא אך ורק לוחמי נינג'ה מערביים. נוסף על כך, חלקם הם מוטציות - פרי של ניסויים גנטיים - ואחדים מהם כופרים בעיקר ומשתמשים בנשק חם. ג'ו, ג'קסון, וחיילי המארינס מצליחים לסכל את המזימה המפלצתית, לא לפני שאנו חוזים במפגן מרהיב של קרבות נינג'יטסו עוצרי נשימה.

 

זה צבא זה? שקיעתה של אמריקה בסרטים של פירסטנברג

 

בצפייה בסרטי נינג'ה אמריקאי ובסרט הכוח הנוקם (1986) עולה תחושה לא נעימה של ביקורת כלפי הכוחות המזוינים ושירותי הביון האמריקניים. הגיבורים של סם פירסטנברג הם אינדיבידואלים העובדים בשירות כוחות הביטחון. עימות בין הגיבורים למערכת מתגלע כאשר נחשפת שחיתות מוסרית במוסדות הביטחוניים.

 

סרטי האקשן של שנות ה 80 מאופיינים באכזבה ממנגנוני הצבא. הלוחם הבודד הכול-יכול, שחושב מחוץ לקופסה ושיש לו קוד מוסרי מחמיר, יוצא מול מנגנונים אלה. כך למשל בסרטי רמבו ובמעבר לקווי האויב עם צ'אק נוריס ואפילו בסדרות כמו צוות לעניין. ייצוג הצבא בסרטי נינג'ה אמריקאי מיישר קו ומחדד את המגמה הזאת. הצבא מנוון, החיילים עסוקים בתורנויות ניקיון, בגלישת גלים או בבילויים במועדונים בעוד שצמרת הפיקוד מושחתת ומעורבת בעסקאות לא כשרות של סחר בנשק ובסמים עם טיפוסים מפוקפקים )בדרך כלל אירופאים — רמה נוספת של ניוון).

 

המשפט שמטיחים בג'ו בנינג'ה אמריקאי: "אנחנו לא מחפשים גיבורים פה", הוא משפט שמתמצת באופן מדויק את האופן בו מיוצג הצבא. טראומת וייטנאם עדיין טרייה, הצבא והמארינס פרוסים ברחבי האימפריה האמריקאית מאסיה ועד אמריקה הלטינית, והם חסרי כל יכולת לעמוד מול איומים מקומיים, לא כל שכן מול תורת לחימה סדורה כמו הנינג'יטסו. תחושת הבגידה מועצמת כאשר צמרת הפיקוד מקריבה את חייהם של חיילים אמריקנים בעבור חופן דולרים, ואף מעבירה אמצעי לוחמה מתקדמים לרשותם של גורמים מסוכנים. יתרונו של הגיבור, במקרה שלנו ג'ו, מול המערכת, הוא בקוד המוסרי שלו וביכולת הייחודית שבה הוא אוחז  (במקרה שלנו — רזי הנינג'ה). ג'ו מצליח לחולל שינוי תפיסתי בקרב החיילים שסביבו, ובעזרת חברו הכריזמטי ג'קסון מוביל לפעולה מיידית ונחרצת. הוא גורם למארינס העצלים והשאננים להיות לוחמים ואת חיילי המפקדה המנומנמים הוא הופך לכוח מסתער. שינוי תפיסתי זה מבטא את התסכול כלפי המערכת ואת הכמיהה לגיבור מסוג חדש )חמוש בחרב) כמו זה שמתגלם בצמד ג'ו וג'קסון. השניים השכילו לאמץ את חוכמת הלחימה מהמזרח כדי להביא מזור לאימפוטנציה ממנה סובלת המערכת. פירסטנברג מכונן גיבור חדש, רב תרבותי, בעל קוד מוסרי גבוה, שמסוגל להתמודד עם אתגרים מגוונים. מעין מכונת מלחמה אנושית בעלת שם מחייב - נינג'ה אמריקאי.

 

אותה רוח חתרנית מנשבת לכל אורכו של סרטו הכוח הנוקם. בסרט יש ארגון ימין קיצוני, מקימיו והחברים בו נוהגים לחטוף סוכנים פדרלים ולצוד אותם במשחק אכזרי. חברי הארגון שייכים לאליטה הכלכלית, נושאים משרות ציבוריות בכירות, לוחמים לשעבר וספורטאים. במשחקי הציד הם משתמשים בנשק קר החל מחרבות סמוראים וחניתות ועד לרובי קשת. מאט הנטר  (מייקל דודיקוף) וחברו לארי (סטיב

ג'יימס). הצמד המוכר לנו מנינג'ה אמריקאי, מופיעים כאן על אדמה אמריקאית בלב הדרום - ניו אורלינס. מתקפה רצחנית של ארגון הימין על לארי, מועמד אפרו אמריקאי, שאינו תואם את חזונם המדיני של חברי הארגון, ועל בני משפחתו, במהלך מסע הבחירות שלו, הופכת את ניו אורלינס לגיהנום עלי אדמות. בני הארגון גם חוטפים את אחותו של הנטר וכך הופכים גם אותו למטרה במשחק הציד האכזרי. הנטר. הנחוש למצוא את אחותו ולנקום את רצח משפחתו של לארי, חודר אל לב המאפליה של הארגון הקיצוני בביצות של ניו אורלינס, ומחסל במו ידיו את חברי הארגון אחד אחד (בדומה למשחק המוות של ברוס לי) ומגיע עד לראש הפירמידה, בקרב לחיים ולמוות (מחווה לסרט הדרקון של ברוס לי מ  1973) לבסוף הוא חושף את ראש הנחש - ראש שירות הביון שבו הוא חבר. הסרט רווי באזכורים קולנועיים )גברים במלכודת, אפוקליפסה עכשיו), וממחיש באופן מובהק את פשיטת הרגל המוסרית של מנגנוני הביטחון ואת האכזבה מהם מול התקווה החדשה בדמות הגיבור הפרטי המוסרי.

 

ביצות הדרום של ארצות הברית כמו הג'ונגלים של אסיה ודרום אמריקה, מהווים תפאורה מושלמת לתפיסה הוויזואלית של עולם חדש ופראי, שבו נולדים גיבורים חדשים נושאי חרבות ומכוסי פנים. לא עוד גיבורים עירוניים, מנוכרים, נושאי אקדחים, חזרה לעקרונות הבסיסיים, ללוחמה הפשוטה אך היעילה. אלה כללי אצבע ביצירותיו של פירסטנברג, שעוברים כחוט השני בסרטיו ומעניקים לקולנוע גיבור מסוג חדש, מכוסה פנים, חמוש בחרב קטאנה.

 

מורשת קרב − הנינג'ה כפוֹפ סטאר

 

יצירותיו של פירסטנברג ביססו את דמות הנינג'ה כאייקון תרבותי וכמודל לחיקוי לילדים ובני נוער ברחבי העולם ובארץ. החשיפה הרבה לה זכו סרטיו (וידיאו, כבלים פיראטיים וערוצי טלוויזיה), פתחה צוהר אל אלמנט מרתק בתרבות היפנית והפכה אותו לנחלת הכלל. תרומתו של פירסטנברג לז'אנר סרטי אומנויות הלחימה משמעותית והיא ניכרת באפיון הגיבורים והדמויות, בבניית הסיפור ובתפיסה הרב-תרבותית המשלבת כוריאוגרפיה ולהטוטים ממזרח עם גיבורים מערביים שמאמצים בחום את רזי אמנויות הלחימה. סרטיו מהווים חוליה מרכזית בשרשרת, שמתחילה בסרטי ברוס לי וממשיכה לסרטים של טרנטינו (ניתן לתהות, אם בוטש בספרות זולה היה בוחר בחרב הסמוראים בכדי להציל את מרסלוס וואלאס, אילולא צפה

בסרטי נינג'ה). בסוף שנות ה- 80 הצטרפו דמויות נינג'ה לקומיקס ולסדרת הטלוויזיה המצליחה, G.I.JOE ובמקביל החלה היסטריית צבי הנינג'ה, המוטנטים, שהם גילום מובהק של ההפריה התרבותית, יצורי כלאיים, גיבורים מערביים שחיים בניו יורק, מכורים לפיצה, אשפי לוחמת נינג'ה.

 

הדימוי של גיבור אמריקני, לבן, בהיר שער, שיוצא לקרב אוחז חרב יפנית, שייך לפירסטנברג כמו גם הטמעת דמות הנינג'ה בתרבות הפופולרית  (תחפושות, משחקי קופסה, בובות משחק ואפילו לגו).

 

נוסף על כל הנאמר לעיל, אין לשכוח כי מדובר בסרטים שתענוג אמיתי לחזור לצפות בהם, אקשן כמו שרק פעם ידעו לעשות, הטובים – טובים, הרעים - רעים. קרבות מרהיבים, שוריקנים ופגיונות סאי מתעופפים והסאונד של מפגש להב בלהב, וכל זה בשעה וחצי. אתם מכירים דרך טובה יותר לבילוי אחה”צ?

 

 

ציון כהן - יליד, 1983 חיפאי במקור, תל אביבי לסירוגין, ירושלמי כרגע. סטודנט לשעבר באוניברסיטת תל אביב, בחוג להיסטוריה כללית והמסלול הרב תחומי באמנויות. סטודנט לשעבר במכללת ויצ”ו לעיצוב חיפה, בחוג לקולנוע דוקומנטרי. מסלול מקצועי בעסקי הקולנוע: מסדרן לספרן. כיום ספרן ב”אוזן השלישית” ירושלים.