webbanner02.jpg

Haaretz
Home | The Movies | Biography | Interviews | Stories | Reviews | Posters from the 80s | Posters from A. Ninja | Posters from the 90s | Posters from 2000s | Hot News | Photo Gallery | Contact Us

הארץ  גלריה  קולנוע

ראיון || במאי סרטי הבי-מוביז שהשפיע על טרנטינו

אחרי שביים את "נקמת הנינג'ה" נהפך סם פירסטנברג לאחד הבמאים הפוריים ביותר של ז'אנר סרטי האקשן דלי התקציב. לקראת המחווה לסרטיו בפסטיבל קולנוע דרום הוא מספר מה הוא חושב על סרטי הפעולה של ימינו

        נירית אנדרמן

 

לפני כמה חודשים צילצל הטלפון בביתו של הבמאי סם פירסטנברג בבברלי הילס. "הלו, מר פיסטנברג?", שאל קול גברי, באנגלית, מעברו השני של הקו. הדובר הסביר כי הוא מתקשר מטעם פסטיבל קולנוע דרום, המתקיים מדי שנה בעיר שדרות בישראל, ציין כי הוחלט לקיים בפסטיבל הקרוב מחווה לסרטיו של פירסטנברג, והזמין אותו להגיע לעיר הדרומית כדי להיות אורח הפסטיבל.

פירסטנברג, אחד הבמאים הבולטים של תעשיית הבי-מוביז של הוליווד בשנות ה-80 וה-90, זיהה מיד את המבטא הישראלי של הדובר. "אתה יכול לדבר אתי בעברית", אמר והפתיע את בן שיחו, שכלל לא ידע על מוצאו הישראלי. "יש הרבה ישראלים אוהבי קולנוע ואוהבי אמנויות לחימה שמגיעים אלי בלי בכלל לדעת שאני ישראלי", סיפר בראיון טלפוני בשבוע שעבר. "כשהם מגלים שסם זה בעצם שמוליק, הם נופלים", הוא צוחק.

ואולם, פירסטנברג מודה כי גם הוא עצמו הופתע מאוד כששמע על הרעיון לערוך מחווה לסרטיו בשדרות. "הופתעתי מאוד, כי פסטיבלים בדרך כלל לא נוגעים בסרטים מהסוג הזה", הוא אומר. "יש אמנם פסטיבלים מיוחדים לסרטי מדע בדיוני ופנטסיה ופסטיבלים של סרטי אימה, אבל ביתר הפסטיבלים, סרטי פעולה נחשבים זן נחות של קולנוע. אבל כמובן שמחתי מאוד על ההזמנה, אני תמיד שמח לבוא לבקר בארץ".

מתוך "נקמת הנינג'ה"

מתוך "נקמת הנינג'ה".

פירסטנברג קנה לו שם עולמי בעיקר בזכות סדרת סרטי "נינג'ה אמריקאי" שביים, בכיכובו של מייקל דודיקוף, אבל לאורך השנים הזדמן לו לביים סרטים בז'אנרים שונים. במסגרת עבודתו בהוליווד, שהתבצעה מחוץ לאולפנים הגדולים - בנישה השמורה לסרטים דלי תקציב, הנוצרים בדרך כלל בז'אנרים קבועים ומכונים "בי-מוביז" - ביים פירסטנברג כ-25 סרטים באורך מלא: סרטי אקשן, סרטי ריקודים, סרטי אימה ומדע בדיוני ואפילו דרמות. גם סרט ישראלי אחד אפשר למצוא בפילמוגרפיה שלו: "נשיקה במצ"ח" (1990), אחד מסרטי הבורקס האחרונים שנוצרו כאן, בכיכובם של יהודה ברקן ומיכל ינאי.

המחווה לסרטיו של פירסטנברג בפסטיבל קולנוע דרום, שייפתח הערב בסינמטק שדרות, תכלול הקרנות של הסרטים הבאים: "ברייקדנס 2: אלקטריק בוגאלו" (1984), "כוח נוקם" (1986), "נינג'ה אמריקאי" (1985), "נינג'ה אמריקאי 2" (1987) ו"נקמת הנינג'ה" (1983). ביום רביעי אחר הצהריים ישתתף הבמאי הישראלי-אמריקאי במפגש שבו יוקרנו קטעים מסרטיו ויתקיים דיון על יצירותיו.

ברוס הגדול מכולם

פירסטנברג נולד ב-1950 בפולין, והגיע עם הוריו לישראל כתינוק. המשפחה השתקעה במושבה הגרמנית בירושלים. האב, שבמולדתו היה מוסיקאי (כנר ומנצח), החל לעבוד כפקיד במע"צ, האם עבדה כתופרת, ואילו אצל הילד שמוליק ניתן היה לראות כבר אז סימנים לתחום העיסוק העתידי שלו.

"תמיד אהבתי לספר סיפורים, וכבר כילד הייתי זה שסיפר סיפורים לילדים בשכונה. כשהייתי בן שש נהגתי לגזור תמונות מספרים, לחבר אותם ברצועה, לגלגל אותם בתוך מין קופסה כזאת, ולספר סיפור שליווה את התמונות המתחלפות. אבי היה מנגן בכינור, ליווי מוסיקלי", הוא נזכר. "וגם נהגתי לבקר בקולנוע סמדר, שהקרין אז שני סרטים בכרטיס אחד בהצגות יומיות, ומיד אחרי הסרטים הייתי חוזר לשכונה, ומספר אותם בפרטי פרטים לכל הילדים".

את שירותו הצבאי עשה בנח"ל, ועבר להתגורר בקיבוץ משמר דוד. הוא הצטרף ללהקה הקיבוצית "שום בצל", וב-1972 יצא אתה לסיבוב הופעות בקרב קהילות יהודיות בארצות הברית. בלוס אנג'לס לקחו המארגנים את חברי הלהקה לסיור באולפני יוניברסל. "כשהגעתי לשם אמרתי לעצמי מיד ‘זהו זה, זה בשבילי, אני רוצה לעשות סרטים'", הוא מספר. הוא התקבל ללימודי קולנוע בקולומביה קולג' בלוס אנג'לס.

"הייתי בר מזל, כי כעבור סמסטר אחד כבר הזמינו אותי לעבוד כצלם בטלוויזיה המקומית, וחצי שנה אחרי תחילת הלימודים פגשתי את מנחם גולן", הוא מספר. "גולן עשה אז את ‘קזבלן' והגיע לכאן כדי למכור אותו להפצה. פגשתי אותו באיזו מסיבה, והוא סיפר לי שהוא הולך לביים סרט ששמו ‘Lepke' בכיכובו של טוני קרטיס".

פירסטנברג הבין כי זו הזדמנות חד-פעמית. הוא הזדרז ושאל את גולן אם יוכל לבוא לעבוד אתו על הסרט הזה, וגולן ענה ‘תבוא, נראה מה אפשר לעשות אתך'. כך החל שיתוף הפעולה הפורה והארוך בין השניים. פירסטנברג שימש כנער שליחויות באותו הסרט, ולאחר שסיים את לימודיו חזר לארץ והשתלב בעזרתו של גולן כעוזר במאי בתעשיית הסרטים המקומית (בין היתר ב"משפחת צנעני", "לופו בניו יורק" "בוא נפוצץ מיליון" ו"מבצע יונתן").

כעבור חמש שנים, שבהן גם ביים כמה סרטים קצרים, החליטה אשתו לצאת לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה בלוס אנג'לס. פירסטנברג הצטרף אליה ונרשם ב-1979 ללימודי תואר שני בקולנוע באחת האוניברסיטאות בעיר. במקום לעבוד על סרט גמר קצר, כמקובל, הוא החליט לרתום לעזרתו את עמיתיו הסטודנטים כדי להפיק סרט באורך מלא. הוא כתב תסריט, שיכנע את האוניברסיטה לתמוך בהפקה, ובמשך שנה וחצי צילם את סרטו הראשון "One More Chance", על אסיר שיוצא מבית סוהר ונאבק כדי להסתגל לחייו החדשים.

לתפקיד ראשי בסרט הוא ליהק שחקנית צעירה, קירסטי אלי, ששמחה לבוא ולצבור ניסיון קולנועי. היא היתה אז סטודנטית למשחק שהתפרנסה מעיצוב חלונות ראווה, מספר פירסטנברג, ובסרט הזה היא בעצם התגלתה לראשונה. ואולם, קצת

לפני שהושלמה העבודה על הסרט, הכסף אזל. הבמאי הנמרץ החליט לבקש עזרה מגולן וגלובוס, שכבר רכשו אז את חברת קנון, ואלה הסכימו להשקיע את הסכום החסר בתמורה לזכויות ההפצה של הסרט. לאחר ש"One More Chance" (1983) זכה בפרס בפסטיבל שיקאגו, הוקרן בהצלחה בשוק של פסטיבל קאן והתקבל לפסטיבל לוקארנו, החליטו גולן וגלובוס לגייס את הבמאי הצעיר לשורות "קנון". הם הודיעו לפירסטנברג שברצונם להפקיד בידו את בימוי הסרט החדש שלהם, "נקמת הנינג'ה".

סם פירסטנברג

 

סם פירסטנברג.

"לא ידעתי אז דבר על עולם סרטי אמנויות הלחימה", אומר פירסטנברג. "כל הסרטים שעשיתי עד אז היו דרמות שעסקו בבעיות חברתיות, והייתי בטוח שזה מה שאמשיך לעשות תמיד. אבל קנון בדיוק עשו את ‘Enter the Ninja' שגולן ביים, והוא די הצליח, אז הם רצו מיד לעשות סרט המשך. אבל לגולן לא היה חשק לביים אותו, אז הם סובבו את המשקפת לראות מי נמצא בשטח, ראו אותי, ויאללה".

כדי להכיר את עולם אמנויות הלחימה, נצמד פירסטנברג לכוכב הסרט, שו קוסוגי. "הוא היה יפאני, מומחה גדול לאמנויות לחימה, ולאט לאט הוא הכניס אותי לעסק של הסרטים האלה", הוא מספר. "הוא קנה לי ספרים, ולקח אותי לראות סרטים מסין ומהונג קונג, של ברוס לי ושל ג'קי צ'אן, בבית קולנוע ברובע הסיני של לוס אנג'לס. אלה היו סרטים ארוכים, של שעתיים וחצי, בלי תרגום לאנגלית. לא הבנתי את הסיפור, אבל הסתכלתי מה הם עושים, וכך למדתי את הז'אנר. בזכות זה, כשהגענו לצילומים כבר ידעתי פחות או יותר מה צריך לעשות. לא הייתי צריך להיות מומחה גדול, כי קוסוגי היה אתי".

יחד עם הצלם דוד גורפינקל, צילם פירסטנברג את הסרט "נקמת הנינג'ה". בשביל סרט קטן, הוא היה די גדול, הוא מבהיר: שמונה שבועות צילום, אפקטים, קרבות, צוות גדול למדי. כשהמלאכה הושלמה, פנו גולן וגלובוס לאם-ג'י-אם והציעו לה להפיץ את הסרט. במפתיע, הם נענו בחיוב, ובמפתיע, "נקמת הנינג'ה" זכה להצלחה בקופות.

"בעולם המערבי התחילו לעשות אז סרטי קונג פו וקראטה - צ'אק נוריס כבר עשה דברים כאלה וברוס לי כבר היה קצת ידוע בארצות הברית - אבל סרטי נינג'ה עדיין לא היו בכלל", אומר פירסטנברג. "רק ביפאן עשו אז דברים כאלה. ואז, פתאום, ‘נקמת הנינג'ה' הצליח והיה גדול יותר אפילו מהסרטים של צ'אק נוריס".

אמנם, אף פעם לא ניתן לקבוע בוודאות את הגורמים להצלחה של סרט, מציין פירסטנברג, אבל להערכתו, חלק מההצלחה של הסרט נבע דווקא מחוסר הידע שלו באמנויות לחימה. "בסרטי אמנויות לחימה הטהורים, הסיניים, רוב האנרגיה מושקעת באמנויות הלחימה, ולכן הקרבות בהם מאוד ארוכים. אבל אני החלטתי שזה פחות מעניין אותי, שיותר מעניין אותי לעשות סרט פעולה", הוא אומר.

מתוך "נינג'ה אמריקאי" 

מתוך "נינג'ה אמריקאי".

סרטי פעולה בהוליווד בנויים לפי נוסחה קבועה, הוא מסביר. "יש בהם סיפור ויש סצינות של פעולה: מרדף, מכות, יריות, מה שצריך. בדרך כלל, בסרט פעולה טוב החלוקה היא 45 דקות סיפור ו-45 דקות פעולה. כך עשו למשל את סרטי ג'יימס בונד ומערבונים בשנות ה-50 וה-60. אז כשקיבלתי את התסריט של ‘נקמת הנינג'ה', החלטתי שאני יכול להתייחס לזה כאל סרט פעולה.

"החלטתי שאלמד את סוג הקרבות שלהם, ואערבב את זה עם מה שאני מכיר. פשוט במקום אגרופים ויריות, בסרט הזה יהיו סכינים, חרבות וכל הטריקים של אמנויות הלחימה. ואז גיליתי שזה גם מאוד יפה, ממש כמו בלט. קוסוגי היה נפלא, והעמיד כל קרב כמו ריקוד יפהפה. בסופו של דבר, קטעי הפעולה בסרט היו בנויים במתכונת של סרטים מערביים, ונדמה לי שזה התבלין שפתח את הסרט לקהל המערבי".

כנהוג בהוליווד, בעקבות ההצלחה של הסרט מיד פנו גולן וגלובוס לפירסטנברג והציעו לו לעשות עוד סרט כזה. הוא ביים בעבורם את "נינג'ה 3" (1984), ואחריו את "נינג'ה אמריקאי" (1985) בכיכובו של מייקל דודיקוף, שנהפך במהירות ללהיט, וגם את "נינג'ה אמריקאי 2" (1987). בין לבין, ביים גם את "ברייקדאנס 2" (1984), שזכה אף הוא להצלחה גדולה.

הגיהנום של הפיתוח

בעקבות ההצלחה המסחרית של סרטיו, החל פירסטנברג לעבוד גם עם חברות הפקה אחרות. ב-1990 פנה אליו ידידו יהודה ברקן, והציע לו לבוא לישראל כדי לביים את סרטו "נשיקה במצ"ח". פירסטנברג הסכים בשמחה, וניצל את שהותו כאן כדי לביים עוד כמה הפקות זרות, ובהן "מחץ הדלתא 3" שהפיק גלובוס (אחרי קריסתה של קנון).

הוא מסביר כי בגלל השיטה ההוליוודית, נמנע ממנו לביים דברים אחרים. "הייתי תקוע בסרטי האקשן. הוליווד מאוד אוהבת לסווג את היוצרים שלה לפי תאים: הצלחת בקומדיה - אתה תקוע בקומדיות, הצלחת באקשן - אתה תקוע באקשן. מאוד קשה לצאת מהקובייה שלך. אז אני הייתי תקוע באקשן. שם היה השם שלי, בסרטי פעולה בתקציב נמוך".

זה תיסכל אותך? רצית לעשות גם דברים אחרים?

"במבנה התעשייה בהוליווד, מעטים עושים סרטים אמנותיים. התעשייה בנויה לפי הקוביות של הז'אנרים, ולפי רמות התקציב של הסרטים: נמוך, בינוני או גבוה. בקטגוריה של סרטי הפעולה בתקציב נמוך אני עבדתי המון, סרט אחרי סרט. ידעתי שאם עולים לדרגות הגבוהות יותר, צריך כבר לעבוד עם האולפנים. ושם, עד שבמאי מגיע לביים את הסרט שלו, יכולות לעבור שלוש שנים, ובסופו של דבר יכול להיות שבכלל לא יעשו את הסרט. כלומר במאי בעולם הזה יכול להתגלגל שנים בלי לעשות אף סרט.

"אני העדפתי לעבוד, לא להתגלגל. אם הייתי שלם עם זה או לא, אני אפילו לא זוכר, מרוב שהייתי עסוק. ידעתי שאם אעלה לדרגה השנייה, יכול להיות שאני לא אעשה סרטים, שאסתובב שנים ב'עולם הפיתוח', ‘הגיהנום של הפיתוח' הם קוראים לזה. היו לי חברים שזה קרה להם, אז אני העדפתי להישאר במקום שלי ולהמשיך לעשות סרטים".

במה שונים סרטי הפעולה של היום מהסרטים של שנות ה-80?

"עולם סרטי הפעולה השתנה מאז לגמרי. בהתחלה האולפנים הגדולים צחקו על הסרטים האלה, על הסרטים של ברוס לי וג'קי צאן. אפילו הסרטים שסטאלון עשה, כמו ‘רוקי', היו סרטים עצמאיים. פתאום, לקראת סוף שנות ה-80, האולפנים ראו שיש בתחום הזה כסף, החליטו להתלבש עליו, והתחילו לעשות סרטי פעולה גדולים.

"סרט הנינג'ה הבא אחרי הסרטים שלנו, למשל, היה ‘צבי הנינג'ה', שהיה סרט ענק במונחים של אותם ימים (הסרט הופק ב-1990 בתקציב של 13.5 מיליון דולר - נ"א). אלה כבר היו סרטים גדולים. ואז האולפנים גם לקחו את סטאלון והתחילו לעשות אתו סרטים כאלה. היום סרטי הפעולה נמצאים בידיים של האולפנים, והם נעשים בתקציב עצום, שמגיע הרבה פעמים ל-100-120 מיליון דולר".

מה דעתך על סרטים עכשוויים, כמו "קיל ביל" של טרנטינו, שמתייחסים לסרטים שלכם כאל מקורות השראה?

"אין מה לדבר, טרנטינו גדל על הסרטים הזולים שאנחנו עשינו. הוא הרי עבד בספריית וידיאו, והיה יושב ורואה שם סרטים כאלה. אבל כבמאי, הוא הצליח להגיע לדרגה של הסרטים הגבוהים. כשאני רואה את ‘קיל ביל', זה עושה צחוק מהסרטים שאנחנו בזמנו עשינו, כולל ‘צבי הנינגה' וסרטים אחרים מסוג זה. אין ספק. אני יודע שהוא גם ראה את הסרטים ההונג-קונגיים והסינים של קראטה וקונג פו.

"אני מקבל הרבה מכתבים מאנשים השייכים לדור של טרנטינו, שגדלו על הסרטים האלה. אלה הרי סרטים לנערים, לא למבוגרים ולא לנערות. אני מקבל מכתבים מאנשים בגילו, שמספרים שהיו בצרות בגיל הטיפש עשרה והסרטים האלה הכניסו אותם לתחום של אמנויות הלחימה ושינו את חייהם, או ילדים שישבו מול הטלויזיה וראו את הסרטים האלה שוב ושוב. כלומר, אלה סרטים שהשפיעו על פלח מסוים באוכלוסייה".

ביימת את הסרט האחרון שלך ב-2003 למה הפסקת לביים?

"לאורך הקריירה שלי הייתי בר מזל. לא נאלצתי אף פעם לחפש עבודה. סרטים תמיד נפלו עלי. גם אם קרה שלא עבדתי חצי שנה או שנה, תמיד הגיע בסוף סרט. אבל מתישהו הפסיקו להגיע אלי סרטים, ואני לא מכיר את העולם של לרדוף אחרי סרטים, ואני גם לא יוזם סרטים.

"בנוסף, התקציבים הולכים ויורדים. היום מי שלא עושה סרטי אקשן ב-20 מיליון דולר, עושה אותם בתקציבים מאוד נמוכים. לפני 15-20 שנה עשינו סרט ב-4 מיליון דולר, ואילו היום עושים סרט כזה בפחות ממיליון דולר. אנחנו צילמנו בשמונה שבועות, היום צריכים לגמור סרט בארבעה שבועות. ואני לא רואה טעם ללכת אחורה.

"חוץ מזה, גם טעמי השתנה. סרטי אקשן בתקציב נמוך הם כבר לא כל כך לטעמי. אני מתעניין עכשיו בדברים אחרים. במשך שנתיים עשיתי פרסומות עם מנחם זילברמן לערוץ הישראלי כאן, ביימתי פיילוט לסדרה בעברית על חיי ישראלים בלוס אנג'לס, ועכשיו אני מעורב באיזה הפקה אוסטרלית, סיפור שואה על מרד באחד הגטאות. כך שתמיד אני מעורב במשהו. וחוץ מזה, מבחינה כלכלית אני לא חנוק, אז זה בסדר".