שחק אותה שוב,

סם

אם אתה חובב סרטי פעולה, ודאי מוכר לך סרט אומנוית הלחימה הקלאסי "הנינג'ה האמריקאי" עם השחקן מייקל דודיקוב. אם אתם חובבי סרטים מוזוקליים, ודאי מוכר לכולכם סרט ריקודי הברייקדנס האייקוני "ברייקדנס 2 אלקטריק בוגלו", שנהפך לאחד מסמלי שנות השמונים. ואם אתם חובבי קולנוע ישראליות ודאי מוכר לכם הסרט הקומי "נשיקה במצ"ח" עם יהודה ברקן ומיכל ינאי. ואם אתם ירושלמים או מקושרים לעיר, ודאי מוכר לכם בית הקולנוע האגדי "סמדר" במושבה הגרמנית. עכשיו, אם תשאלו את עצמכם מה משותף לכל הסרטים והמקומות האלו אשר לכאורה אין בניהם כל קשר - התשובה היא במאי הקולנוע סם פירסטנברג, ישראלי מקומי, שמוכר לרבים מאתנו בשמו העברי שמוליק, ושלקרדיט המקצועי שלו נזקפים עוד עשרים ושלושה סרטים באורך מלא וכמה סדרות טלוויזיה.

את (סמי) שמוליק, שמתגורר כבר שנים רבות בקירבנו בבוורלי היילס, אנחנו מכירים משנים רבות של שירה משותפת במקהלת "אלי שיר". נפגשתי איתו, לשיחה קולחת בעת הפסקת הצהריים קצרה על בימת הצילומים של סדרת הטלויזיה הישראלית מקומית "צפון הוליווד " שאותה הוא מביים בימים אלו.

מה הענין הזה של סדרה ישראלית באל.איי?

"היום אנחנו מסיימים לצלם את הפרק הראשון, הפיילוט כפי שזה נקרא בשפה המקצועית, של סידרה טלוויזיונית שהגה וכתב המפיק הצעיר יניב מדמון.

לפני כמה חודשים פנה אלי מדמון בהצעה לביים את הסידרה שלו. למרות שגילו חצי מגילי נוצר בנינו קליק מיידי והתחלנו לעבוד על התסריט לפרק הראשון".

במה עוסקת הסידרה? מהי מתווה העלילה?

"זהו סיפור קורותיהם של ארבעה צעירים ישראלים שמתגוררים בוואלי בבית דירות ששיך לבעל בית ישראלי, חיים, עובדים ומבלים יחד, אבל יחד מתגעגעים ארצה. האחד הוא סוכן מכירות בשיפוצי בתים, השני קצין ביטחון באל-על, השלישי מובטל שהגיעה לעיר זה עתה ומחפש בקדחנות מקור פרנסה, והרביעית שחקנית עם שאיפות וחלומות להצליח בהוליווד.

הסידרה מגוללת את מרקם היחסים בינם ובין עצמם ואת יחסיהם עם הסובבים אותם בין אם אלו ישראלים או מקומיים אחרים וגם אם אלו שנשארו הארץ. כל זאת בסיטואציות אופייניות ללוס אנג'לס".

נשמע קצת כמו "חברים"...

"כן די דומה ל'חברים' אבל יותר דרמטי. זהו סיפור על חבר'ה שחיים כמהגרים בארץ זרה, נהנים ממה שהיא מציאה להם אך ממשיכים להתנהג כאילו הם עדיין בביצה בישראל. הם חיים בתוך בועה תרבותית התנהגותית שיצרו לעצמם. כמו שאומרים - ליבם במזרח וגופם בהכי סוף מערב שיכול להיות".

מי עומד מאחורי ההפקה? מה התקציב ואיפה נוכל לצפות בה?

"אתה פונה אלי בשאלות שעליך להפנות למפיק, אני רק הבמאי, ולכן אני יכול לספר לך למשל על צוות השחקנים הישראלים המוכשרים שמשתתפים בסידרה. ארבעת הצעירים הם יניב מויאל, ברק בן-שאול, יניב מדמון וסימה גלנטי. את בעל הבית החטטן מגלם הקומיקאי ומדריך הטיולים מנחם זילברמןץ את הוריה הדאגניים של סימה מגלמים סמדר ברנר ואביגדור (דורי) מזרחי והפקידה  הקשוחה במשרד השיפוצים היא אודלייה הלוי.

ישראלים נוספים בצוות הם המפיקה ג'ודי מאיר והעורך יניב סרדל. כולם מקצועיים ובעלי מוטיבציה גבוה לתרום מכשרונם להצלחת ההפקה".

בוא נחזור להתחלה. איך מגיע ילד מהמושבה הגרמנית בירושלים לכסא הבמאי בהוליווד, מפיקים יש לנו פה רבים, אבל במאי בזרם המסחרי?

"קולנוע "סמדר" בירושלים זה יותר מסתם בית קולנוע... זה מוסד, קשה להגדיר אותו. זה כמו בית"ר י-ם בכדורגל. עברו על המקום גילגולים רבים אבל כשהייתי ילד, בשנות החמישים, זה היה בית קולנוע שכונתי שמציג סרטים בסיבוב שני אחרי שכבר הוקרנו במרכז העיר. תושבי הסביבה המושבה, קטמון, תלפיות, עולים חדשים ברובם, לא מיהרו למרכז אלא חיכו שהסרטים יגיעו ל"סמדר" זה היה יותר זול. אבל לנו, הילדים, היה יותר מזה: היו "יומיות" - שני סרטים בכרטיס אחד אחרי בית-ספר. נכנסת לאולם הצהריים יצאת בערב, הלך היום.

הציגו בעיקר מערבונים, גבורות מלחמת העולם, סרטי מאפיה ופשע, הרפתקאות ו"טרזנים" כולם אמריקאית מבית היוצר של אולפני הוליווד מה שנקרא "בי-מוביז", סרטים מסוג ב'. לפעמים, לשם שינו, היה נופל עלינו סוחט דמעות הודי או טורקי. זאת ההתחלה: שם בחשכת האולם שעוטפת אותך במיסתורין, ומקסם התמונות המרצדות על המסך הענקי מהפנט אותך, ביליתי שעות רבות ונסחפתי בכל שבוע מחדש לתוך עולם הפנטזיה הקולנועי המופלא.

שם נדלקתי על סרטים והתאהבתי במדיום החזותי שבו מספרים סיפורים דרך תמונות, ושם רכשתי את החינוך הראשוני הבסיסי בעשיית סרטים. אני הייתי הילד שלמחרת יושב במרכז המעגל ומספר לכל הילדים האחרים את עלילת הסרט שראיתי אתמול. כשחזרתי הביתה גזרתי את התמונות מתוך הספרים שהיו לי. הדבקתי אותם לגליל ניר והזמנתי את ילדי השכנים לבוא ולצפות ב"סרט" שעשיתי לבדי עם קריינות מפי. וליווי מוזיקלי שאבי שניגן בכינורו".

מה בא אחר כך, מה היה השלב הבא?

"בוא נקפוץ עשר שנים קדימה: אחרי שירות צבאי בנח"ל אני טס ללוס-אנג'לס עיר הסרטים, כדי ללמוד קולנוע. אז עוד לא היו פקולטות, סדנאות ובתי-ספר ללימודי קולנוע בארץ, מי שרצה ללמוד יצא לאנגליה, לצרפת, כולם אהבו קולנוע אירופאי. אני לא התחברתי אם הסוג הזה של קולנוע אומנותי. פליני, ברגמן, וכדו'. תמיד אהבתי קולנוע אמריקאי מסחרי. פני היו מועדות להוליווד מקום בו יצרו סרטים כלבבי. הגעתי לכן ב-1972 על אשרת תייר, לא מכיר אף אחד, אין לי עבודה ולא יודע מהיכן להתחיל. חיפשתי מיכללה או אוניברסיטה שתקבל אותי ללימודי קולנוע. אז עוד לא ידעתי איך מחזיקים מסרטה ביד. לא ידעתי שכשגומרים לצלם סרט צריך לערוך אותו, בקיצור לא ידעתי כלום: היו לי רק אמביציה ומוטיבציה.

איך הייתה לוס-אנג'לס בימים ההם?

"כשהגעתי ב 1972 לא היו כאן ישראלים רבים כמו היום, ואלו שהיו התרכזו בעיר. לא הכרתי אף ישראלי שגר בוואלי. בלילות 405 פריווי היה ריק מתנועה וקלבסס היתה השכונה הרחוקה ביותר. לבסוף התקבלתי ללימודים וקיבלתי אשרת סטודנט, להפתעתי היו באוניברסיטה בה למדתי עוד שלושה ישראלים שלמדו קולנוע ועזרנו זה לזה בהשגת עבודה, מציאת מגורים, בילויים והפקות".

איך הפכת מסטודנט למקצוען?

"התמזל מזלי וכבר בשנת הלימודים הראשונה, לאחר כמה עבודות מזדמנות, התקבלתי לעבודה כצלם טלויזייה בערוץ 13 KCOP בשכר מלא, לפי תעריף איגוד הצלמים, שזה היה עבורי הון. ככה גם נכנסתי לענינים.

אבל ההזדמנות הגדולה נקרתה בדרכי כשבמסיבת חנוכה בבית ישראלים מקומיים פגשתי את המפיק והבמאי הישראלי המפורסם ביותר בימים ההם, מנחם גולן. הוא הגיע להוליווד בעקבות הצלחת סרטו "קזבלן" והתחיל בהפקת סרט אמריקאי בשם "לפקה", עם טוני קורטיס בתפקיד הראשי. הצגתי את עצמי וביקשתי ממנחם לצרף אותי לצוות העובדים בהפקה, גולן שאל אותי באיזה מקצוע אני מעוניין וכמה אני דורש כשכר. אמרתי שאני מוכן למלא כל תפקיד שיוטל עלי ואני כלל לא מצפה לתמורה כספית... התקבלתי על המקום ולמחרת החלה הקרירה שלי בענף הקולנוע.

התחלתי כנער שליח, היה לי אז אופנוע, ואם הזמן התקדמתי לתפקיד עוזר במאי. אחרי שנתיים לצידם של גולן ושותפו דאז יורם גלובוס, הם החליטו לשוב ארצה להפיק את הסרט "יהלומים" עם השחקן האנגלי רוברט שאו, ברברה הרשי ושלי ווינטרס. טסתי ארצה בעקבותייהם והצטרפתי לצוות בתפקיד עוזר במאי של מנחם שביים את הסרט. כך נחשפתי לראשונה לתעשיית הקולנוע הישראלית.

כשגמרתי את לימודי התואר הראשון, חזרתי ארצה להיו עוזרו של הבימאי בועז דוידזון בסרט "לופו בניו-יורק" ולאחריו "משפחת צנעני" במשך השנים הבאות, שנות השבעים המאוחרות, נשארתי בארץ ועבדתי בסרטים רבים כאלו שנקראו אז "סירטי בורקס" עם יוצרים ישראלים רבים בניהם גם שייקה אופיר ז"ל, ובסרטים זרים שהוסרטו בישראל למכביר. השנים האלו הכשירו אותי לעתיד".

החזרה ללוס אנג'לס

איך התקדמת לראש הפירמידה והפכת לבמאי?

"תוך כדי עבודתי הארץ, בין לבין, בעזרת הקשרים שיצרתי בענף ובמימון עצמי, כתבתי וביימתי סרט קצר באורך שלושים דקות "סמפטיה בשביל כלב" לפי סיפור של יגאל לב. זה היה סרטון מלנכולי על יחסי הנאמנות בין ניצול שואה מתבגר לכלבו. הסרט הוקרן בטלויזייה הישראלית הצעירה שבימים ההם היתה רק ערוץ אחד ושידרה רק בערב בשחור לבן.

בשנת 79 נמאס לי מלהיות עוזר במאי, שאיפתי הייתה לביים. ולכן החלטנו אשתי הטריה איריס ואני לשוב ללוס אנג'לס ולנסות בה שוב את מזלנו. אני התקבלתי ללימודי תואר שני בקולנוע והיא ללימודי דוקטורט ב- UCLA אבל ידעתי ששנות הלימודים הבאות הן הזדמנות פז לעשות יותר מאשר רק ללמוד. ניתן לנצל שנים אלו ואסור לפספס את ההזדמנות.

החלטתי שבמקביל ללימודים אצור סרט באורך מלא. היה לי יתרון על פני התלמידים האחרים, רקע מקצועי ונסיון מעשי של חמש שנות עבודה. ידעתי מה צריך לעשות והאמנתי שזה ניתן לביצוע. במסגרת של פקולטה לקולנוע יש הרבה אפשרויות, ציוד הסרטה ואולפן צילומים בחינם, וכח אדם כצוות הפקה בהתנדבות מבין הסטודנטים. היה ביננו עוד ישראלי, דוד וומרק, שמיד כשהצגתי בפניו את תוכניתי נרתם לענין כמפיק ונשאר שותפי עד שהשלמנו את המשימה.

כתבתי תסריט ואז שכנענו את הנהלת המחלקה להפוך את הפרויקט שלנו לקורס במערך השעורים, שהתלמידים המשתתפים בו יקבלו קרדיט, וכך היה. צילמנו רק בסופי שבוע במשך שנה וחצי, הסימסטרים התחלפו ואתם גם הצוות. השחקנים שליהקתי השתתפו בהתנדבות וקיבלו בתמורה רק אוכל.

לתפקיד הנשי הראשי בחרתי שחקנית צעירה בתחילת דרכה ששמה קירסטי אלי, זה היה סרטה הראשון ולימים היא הפכה לכוכבת טלויזייה מפורסמת בסדרה הפופולרית "חופשי על הבר" היא הייתה הראשונה שקיבלה אצלי הזדמנות ראשונה ולאחר מכן התפרסמה. היא לא היחידה. היו עוד".

כולנו יודעים שהתנדבות ועזרה מגיעים עד גבול מסויים. מאיפה בא הכסף?

"המימון הוא סיפור בפני עצמו. עם תחילת הלימודים גיליתי שמכיוון שאני נמצא בארה"ב ללא הורים הרי שאני נחשב לסטודנט בודד (כמו חייל בודד בארץ) ולכן מגיעות לי כל מני מלגות והלוואות ממשלתיות למימון כל שכר הלימוד, הוצאות הקשורות בלימודים והוצאות מחייה. את כל הכסף שקיבלתי הזרמתי לתוך ההפקה של הסרט, קניית פילם (אז עוד לא צילמו וידאו) והוצאות מעבדה.

בשלב מסוים אזל הכסף ואז הצטמצמנו לקניית פילם בלבד, במעבדה יצרנו חשבון אשראי וחייבנו אליו את כל התשלומים. עם סיום הצילומים היה לנו חוב ענק במעבדה".

איך יצאתם מזה?

"כאן שוב נכנס לתמונה מנחם גולן, שבאותה תקופה רכש בניו יורק חברת סרטים כושלת בשם "קנון" והעביר אותה להוליווד.

הקרנתי לו את סרטי הגמור והוא התלהב והחליט לקחת אותו להפצה, אבל בכדי לפדות את הנגטיב היה צורך לסגור את החוב במעבדה. את זאת עשתה חברת "קנון" וכך התאפשר לי להשלים את הסרט.

לסרט שנקרא "עוד צ'נס אחד", והוצג גם בארץ, לא היתה הצלחה מסחרית אבל הוא הוזמן להשתתף בפסטיבלים רבים ואפילו זכה בפרס השני בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בשיקגו. מה שכן, יצאה ממנו כוכבת קולנוע והוא סלל את דרכי לסרט הבא ולקריירה ארוכה בבימוי.

באותה תקופה עבדו בחברת "קנון" על הכנות להפקת סרט פעולה בשם "ניקמת הנינג'ה". מנחם גולן עלה על רעיון וגל חדש של סרטי פעולה – סרטי נינג'ה, מכיוון שעוד לא יועד לסרט במאי, גולן הציע לי לביים אותו , בתנאי שיש לי נסיון בביום סצינות אקשן.

נסיון כזה לא היה לי אבל אני, ברוב חוצפה ונאיביות, הכרזתי שכמובן יש לי את הידע הדרוש, וכך יצאתי לדרכי לביים את "נקמת הנינג'ה" שהיה בזמנו הצלחה קופתית והתחלה טובה בשבילי".

מה קרה אחר כך?

"אחרי הצלחת "ניקמת הנינג'ה" הציאו לי בחברת קנון לביים סרטים רבים. הבולטים שבניהם היו "ברייקדנס 2 אלקטריק בוגלו" ו"הנינג'ה האמריקאי" אם התגלית מייקל דודיקוף. שניהם בתקציבי הפקה נאים ובעלי הצלחות קופתיות מרשימות. הנינג'ה האמריקאי הכניס ברחבי העולם לפי הערכות יותר ממאה מליון דולר. אני חבר באיגוד הבימאים האמריקאי ולשמחתי, לפי כללי האיגוד, זכיתי עד היום בתמלוגים נדיבים מהכנסות הסרט הזה.

בעקבות ההצלחה בקנון הגיעו לפתחי גם הצעות עבודה מחברות הפקה אחרות שלחלקם נענתי וחלקם נעלצתי לדחות מחוסר זמן. כבמאי אני מעורב בעשיית סרט כתשעה חודשים וההסכמים מחייבים אותי לעבוד אקסקלוסיבית על הסרט אחד בלבד.

זה מגביל את מספר הסרטים שאני יכול לביים בזמן קצוב. במסגרת העבודות ביימתי במקומות שונים ברחבי העולם וברחבי ארה"ב, באפריקה, פיליפינים, אינדונזיה, הודו, רוסיה, קרואטיה, בולגריה ועוד

הקומדיה הראשונה שלי

איך מתברג לתוך הסיפור הזה גם סרט ישראלי?

"את יהודה ברקן הכרתי עוד מימי עבודתי בישראל כעוזר במאי. יום אחד הוא מתקשר אלי ומבקש שאבוא ארצה לביים את סרטו "נשיקה במצ"ח". יש לי דירה בארץ בנוה מונוסון/יהוד, ובכל הזדמנות שנוצרת אשתי אני ושלושת בנותינו מבלים חופשה בארץ. על אפשרות להיות בארץ תקופה ממושכת בתשלום, וגם לחזור ולעבוד עם חברים ותיקים, לא יכולתי לוותר. עד אז לא ביימתי קומדיה וזו הייתה הזדמנות לנסות את כוחי בשטח הזה.

למזלי העבודה עם ברקן הייתה מהנה, יצירתית ומאתגרת, וניתנה לי הזדמנות לביים את טובי הקומיקאים בארץ. לשמחתי יצא סרט טוב, משעשע ומרגש, וגם התגלתה בו השחקני המוצלחת מיכל ינאי. דבר טוב נוסף שיצא לי זה, שבעקבות היותי בארץ, הציע לי המפיק יורם גלובוס, שותפו בעבר של מנחם גולן, לביים את הסרט "מחץ הדלתא מס' 3 " ומיד לאחר מכן נשארתי בארץ לביים סדרת טלוויזיה בלשית לרשת ABC שצולמה אז באילת".

מה קרה לאחר קריסתה של חברת קנון?

"חברת ההפקות של גולן וגלובוס הצליחה מאוד בהוליווד ונסקה לגבהים עד שהתרסקה, בעקבות התמוטטות פיננסי. אם פירוקה התחלתי לביים עבור חברות אחרות עד שעלתה על המפה חברת ההפקות ניו אימג' של אבי לרנר ודני דימבורט. את לרנר הכרתי מתקופת עבודתי איתו בדרום אפריקה, ואת דימבורט הכרתי מימי עבודתו בחברת סרטי נח בתל-אביב.

עם הקמת חברתם החדשה, הם פנו אלי בכדי שאביים את הפקתם הראשונה, סרט פעולה מתובל במדע בדיוני על יצור חצי אנושי וחצי מכני בשם "סייבורג קאפ", סרט שגרר אחריו מיד סרט המשך. מאז ביימתי עבורם כמה וכמה סרטי פעולה, כולל אחד עם השחקנים אריק רוברטס (אחיה של ג'וליה) ומייקל מדסון".

מהו הסרט המעניין ביותר שביימת?

"בשנות השמונים פנה אלי מפיק מולטי-מליונר מטקסס, עם תסריט חריג ומענין שעסק בהפליה גזעית בדרום ארה"ב בשנות השישים. העלילה היא בדיונית ובמרכזה מרד אזרחי של תושבים שחורים מופלים לרעה, נגד פטרוניהם הלבנים, בעיירה גזענית קטנה באלבמה, בהנהגתו של קצין צבא שחור מקליפורניה שחזר זה עתה מוויאטנם. הסרט הוא שונה מאוד ולא ידוע לי על שום סרט אחר בעל עלילה דומה. למרות שכמה חברות שקלו את האפשרות להפיצו הוא לא זכה להיות מוצג בבתי קולנוע, כנראה בגלל רגישות הנושא. יש בו סצינה שבה משתלטים התושבים השחורים על שכניהם הלבנים, כולאים אותם בכנסייה, ומאיימים להוציאם להורג אם לא יענו דרישותיהם. זוהי סצינה חזקה מאוד, אחת מני רבות.

המשקיע דרש שהסרט יצולם בדאלאס וסביבותיה, עכשיו תאר לעצמך הפקה שכל הצוות הטכני שלה טקססים לבנים, כל הליהוק שחקנים שחורים דרומיים, מצולם בעיירות קטנות שזה עתה יצאו מתקופת הגזענות וחלק מתושביהם עדיין גזענים... באחת הסצינות צועדים מאות ניצבים שחורים ברחוב הראשי של העיירה, מראה מאוד נדיר בטקסס, ובמרכז עם רמקול ביד, מנצח על הכל, במאי ישראלי בעל מבטא זר. זה היה בהחלט מחזה סוראליסטי מאוד...

מה עכשיו, מה בעתיד?

"תמיד יש לי כמה פרוייקטים וכמה תסריטים מוחזקים על אש קטנה, אבל בגלל המצב הכלכלי הקשה ותהפוכות שעוברות על תעשיית הקולנוע והטלויזייה פחות ופחות הפקות משיגות מימון ומגיעות לכלל מימוש. כרגע אני מביים את הסדרה הישראלית "צפון הוליווד" ויש לי עוד פרויקטים אחרים שאני מקווה שיצאו לפועל, ובכל מקרה אני לא משתעמם לרגע.

עם השנים פיתחתי תחביב של עיצוב ובניית רהיטים ובין לבין אפשר למצוא אותי בנגרייה שבמוסך, עסוק באיזה רהיט חדש. זה תחביב מאלף, יצירתי ומספק במיוחד. אני אוהב קולנוע, אבל סרט הוא מוצר טמון בתוך תקליטור וכדי להנות ממנו צריך להתיישב מול מסך, ולהקדיש לצפייה בו זמן מוגדר. רהיט גמור רואים בכל פעם שעוברים לידו, אפשר להחליק עליו את היד ולהנות מעמל כפיך, כבדרך אגב, מבלי לקבוע לזה זמן מיוחד".